בחירות או בי-חירות

עד לפני שנים הורגש שהתהליך שמייצר את היכולת של האדם להשפיע על חייו היה משהו מאחד למרות ניגודי הדעות בין החלקים של העם. הבחירות היו מעין יום חג. הסכמה משותפת שכולנו לוקחים בו חלק וגם אם אנחנו לא מסכימים או אפילו מתווכחים, ההסכמה הייתה שאח"כ כשהכל מסתיים והרוב בוחר את מנהיגיו גם המיעוט מקבל את החלטת הרוב.

בסרט 'סאלח שבתי' אנו רואים את הצד הפחות יפה של הבחירות יחד עם זאת היה לנו הכוח הנפשי להפוך זאת להומור כפי שזה מוצג בסרט, ולצחוק הן על עצמנו מבלי משים והן על נציגי המפלגות שמנסים בכל דרך אפשרית לזכות בקולות הבוחרים.

ההומור של אז הפך היום למציאות כואבת, המחלוקות בעם הביאו אותנו למצב שבו אין לתהליך שאמור להיות דמוקרטי כמעט משמעות. הרדיפה של המנהיגים לשלטון הפכה להיות יצרית וחסרת מעצורים כמעט. הדרך להשיג קולות על ידי שלילת האחר במקום להראות את היתרונות שלך הפכה את קהל הבוחרים ובעיקר הפעילים לכלים שחובטים אחד בשני ולא בלשון מליצית.

למושג בחירות אפשר ליחס משמעות נוספת 'בי – חירות', כלומר היכולת של האדם לממש את העצמאות לבחור מבלי להיות חשוף בצורה אלימה ומפולטיבית על ידי הפצת פייק ניוז בכל הרשתות החברתיות באמצעות שליחים שונים ומשונים.

במצב שנוצר נמנעת מהבוחר החירות לבחור היות שאין בידיו את הכלים לדעת מה באמת נכון ומה לא. יתרה מזו "מומחים", כביכול, שנקנים בשכר ומשתמשים בתארים שרכשו או בתפקידים בכירים שהיו או נמצאים בהם, משתמשים בכלים האלה להשפיע על הקהל שכבר אינו מסוגל להבחין מי מדבר מתוך אג'נדה לטובת הציבור ומי מאינטרס אישי.

אפילו העיתונות נראתה פעם אחרת. היו עיתונאים שיכולת להאמין לתחקירים שלהם ולחשוב שמה שהם כתבו, נכתב מתוך מחקר אובייקטיבי. היום ברור למדי שכל עיתון הוא חלק מצד כלשהו של המפה הפוליטית וכל מה שנכתב בו כמעט הינו מוטה כלפי המועמד שבו תומך הבעלים של העיתון.

לסיכום, ההון והשלטון חברו יחדיו וכרגע לא ברור ואולי ברור מאד שכל התהליך הדמוקרטי לוקה בחסר, הגורם לחוסר אמון של הקהל במערכת. תהליך שעלול להביא לקריסת הדמוקרטיה מתוך מחשבה שצריך שליט חזק "שיעשה פה סדר " או אולי יפתח פתח לנסות ולהבין מה שגוי ולמצוא את הדרך לתקן זאת כפי שמלמדת אותנו חוכמת הקבלה.