האם אפשר לקנות חבר?

"אני מקנאה בך. מאוד מקנאה. וזה לא מה שאת חושבת. אני מקנאה, לא בגוף המדהים שעשית לעצמך, לא בחיוך הרחב הזה שכבש את פנייך לאחרונה, או באופטימיות המוזרה והאינסופית שלך. לא. בכל אלה כבר הפסקתי לקנא. אני מקנאה בכמות ואיכות החברים שלך. הסיפורים שלך תמיד מלאים בחברים. את תמיד מוצאת עזרה, את תמיד מלאה בשמחה איתם, את תמיד נמצאת שם בשבילם, זה מדהים והם, כמה הם תמיד בשבילך. זה פשוט מדהים! גם אני רוצה חברים כאלה. איך הצלחת?"

האמת שאף פעם לא חשבתי על זה. לאורך השנים נוספו לליבי חברים רבים. אספתי אותם ממש כמו אוסף בולים, אחד לאחד. ולא, לא בחרתי אותם, לא חיפשתי אותם. הם פשוט נכנסו לחיי ונשארו שם, פרחו שם בעצמם. איך באמת יש לי חברים כל כך אמיתיים, כל כך קרובים? כל כך אוהבים? במה זכיתי? לא נולדתי עם זה, אל תקנאו. עד גיל מסוים לא היו לי חברים כלל. הייתי אני לעצמי, בודדה, עצובה בתוך תוכי בבית או בין חנות ספרים אחת לשנייה. לא ידעתי ליצור קשרים, לא הרגשתי נוח ליד אף אחד. בכיתי לבד, לחמתי לבד, שמחתי לבד. ותמיד תמיד רציתי חברים.

הייתי מסתכלת על קבוצות נערים ונערות מצטופפים יחד, והכאב תמיד היה חודר ללב שלי כמו סכין. רציתי לרוץ לשם, להתחנן שיקבלו אותי, הייתי מוכנה לעשות הכל רק כדי להיות איתם ולא העזתי. הייתי נשארת עם הכאב והבדידות לגמרי לבדי. כשפגשתי את בני ברוך אחד הדברים שלמדתי זה לקנות חברים. כן כן, אל תרימו גבה – לקנות. חברים אמיתיים, שהם חברים שלי רק בגלל מה שאני.

הם לא מחכים למתנות, הם לא מחכים לטובות, הם חברים בלב ובנפש. אבל קניתי אותם. ואני ממשיכה לקנות אותם כל יום מחדש. לפני שתתעצבנו, לפני שתפסיקו לקרוא, תנו לי להסביר. קודם כל תחשבו רגע, בחיים הכול נמכר ונקנה. כדי שאדם שפגשתי על M הדרך יהפוך להיות חבר שלי אני צריכה להשקיע, להראות לו כמה הוא חשוב לי. כדי שמאדם זר הוא יהפוך לבן לוויה שלי בדרך, אני צריכה להיות מוכנה לקרב אותו אלי, להתקרב אליו. אני צריכה לקנות אותו בכל מיני "מתנות" – תשומת לב, דאגה, הקשבה. הכול "נקנה ונמכר" במאמצים שלי.

אני קונה חבר אמיתי ב"מתנות" שאני מביאה לו. אבל הוא לא זקוק באמת למתנות שלי כי הוא חבר שלי. אני זו שזקוקה למתנות שלי כלפיו. אני זו שזקוקה לקנות אותו. הרי טבעי הוא להרגיש קרוב למי שהשקענו בו, כמו לילדים שלנו. טבעי לי לאהוב מישהו שדאגתי, הקשבתי, התאמצתי בשבילו. בזה שאני קונה את החברים שלי הם הופכים להיות קרובים לליבי ומתחילים לחיות בו. אני מתחילה לחיות בחברים כמו שאני חיה בילדים שלי. כשאני אוהבת את החברים שלי אני ממשיכה לקנות אותם במתנות, גם פיזיות, גם רגשיות. אני מתאהבת בהם יותר ויותר, אני מתמלאה בהם יותר ויותר, אני שמחה בהם יותר ויותר. הלב שלי מתרחב והוא מוכן להכניס לשם עוד הרבה חברים יקרים. אני לא מצפה שחברים שלי ידאגו לי או יאהבו אותי. אני מוכנה לדאוג להם ולאהוב אותם ומצידם הכל בא כבר טבעי. שכנעתי אתכם? אתם מוכנים לקנות חברים?